נתינה וקבלה: המפתח לסיפוק ומימוש עצמי 

כולנו היינו רוצים להיות בעלי עצמה וביטחון, להשיג יותר שפע ואושר עבור עצמנו ועבור היקרים לנו. כולנו היינו רוצים לקבל יותר: יותר תגמול, יותר הערכה, יותר סיפוק, יותר אהבה וכו'.

מרטין זליגמן, חוקר בינלאומי בתחום האושר, מצא כי דווקא נתינה היא אחד מהגורמים העיקריים לאושר. באחד המיקרים הוא הטיל על הסטודנטים שלו לבצע פעולה אחת מהנה, ואח"כ לבצע פעולה נדיבה של טוב לב. התוצאות היו מרתקות. הפעולה המהנה יצרה הנאה רגעית, ואילו פעולת הנתינה יצרה תחושת סיפוק שנשארה זמן ממושך. במחקרים אחרים הוא הראה שהרבה הנאות אינן נצברות לאושר, ואילו כמה סיפוקים כן. הנאה אינה אקומולטיבית, ואילו הסיפוק שבנתינה ניתן לצבירה.

"We make a living by what we get,
we make a life by what we give"
(וינסטון צ'רצ'יל)

רק מי שיש לו יכול לתת. ולכן פעולת נתינה הנה הוכחה ניצחת לכך שיש לנו מה לתת. את הגמול על הנתינה קיבלנו כבר לפני שנתנו. נתינה תורמת לתחושת הערך העצמית שלנו, ולכן מחזקת אותנו, ומייצרת שביעות רצון פנימית.

מתי זה לא עובד? כאשר אנחנו נותנים מתוך גישה מתחשבנת: נתתי, ועכשיו אני מצפה לגמול: להערכה, להכרת תודה, או לנתינה חוזרת. ציפייה לתמורה הנה גישה המבטיחה מפח נפש, אכזבה ותיסכול. כדי לקטוף את פירותיה האמיתיים של הנתינה, אנחנו צריכים לא לצפות להם. נתינה לשם נתינה, ברוחב לב, מתוך רצון כן לתת ולעשות שרות, היא המפתח האמיתי.